פסק-דין בתיק ע"א 21264-07-13

ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' הרשמת הבכירה ס' אלבו) מיום 18.6.13, שבגדרו נדחתה התנגדות שהגישה המבקשת לבקשת ביצוע מטעם המשיבה, שעניינה חיוב המבקשת בחוב ארנונה.

1.           אלה עיקר העובדות הנחוצות לעניין: המשיבה, עיריית ירושלים (להלן - העירייה), הגישה ללשכת ההוצאה לפועל כתב תביעה על סכום קצוב, לפי הוראת סעיף 81א1 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 (נספח ב' להודעת הערעור). סכום התביעה הועמד על סך 7,437 ש"ח נכון ליום 16.4.12. מדובר בחוב ארנונה בגין נכס בשכונת צור באהר (להלן - הנכס), בהתייחס לתקופה שמיום 1.7.09 ועד יום 28.2.10. ביום 2.4.13 הגישה המערערת בקשה להארכת מועד להגשת התנגדות בצירוף התנגדותה לבקשת הביצוע. בהתנגדותה טענה המערערת, כי הנכס הושכר על-ידי בעלה לצורך ניהול עסק לממכר פיצות, מבלי שהיא הייתה מעורבת בעסק או בניהולו. לדבריה, היא לא חתמה על חוזה שכירות עם בעל הנכס וחתימתה זוייפה. בהקשר זה מוסיפה המערערת, כי בעלה, המרצה היום עונש מאסר בן שבע שנים בגין מעשי אלימות שנקט כלפיה וכלפי ילדיה, השתמש בפרטיה בעל כורחה ותוך איומים. המערערת הוסיפה, כי לאורך כל התקופה הרלוונטית, וגם כיום, מפרנסת המערערת את ארבעת ילדיה הקטינים מעבודתה בבית החולים סנט ג'ון.

כמו כן פירטה המערערת בהתנגדותה, כי בגין הנכס הוגשה נגדה תביעה נוספת, בשל חוב ארנונה המתייחס לתקופה מוקדמת. בתביעה זו ניתן נגד המערערת פסק דין בהיעדר הגנה. אחר שנודע למערערת על קיומו של פסק הדין והליכי הוצאה לפועל מכוחו, היא עתרה לביטולו, אך בקשתה נדחתה. או אז פנתה המערערת ללשכה לסיוע משפטי, לצורך הגשת ערעור על ההחלטה הדוחה את הבקשה לביטול פסק הדין. בעת איסוף החומר לצורך הגשת הערעור נתגלה למערערת, לטענתה, דבר קיומו של החוב נשוא הליך זה. כן נודע למערערת, כי הנכס היה רשום על שמה מיום 1.1.03 ועד יום 30.6.09. במועד זה בוטל רישום הנכס על שמה, אך נרשם שוב על שם המערערת ביום 1.7.09, לבקשת בעל הנכס. זאת, חרף כניסתו של בעלה של המערערת לריצוי עונש מאסר עוד בחודש יוני באותה שנה. מהלך זה, כך טענה המערערת, מצביע על מרמה וזיוף המצדיקים את ביטול החוב. כן טענה המערערת, כי הנכס הרשום על שמה איננו אותו נכס שהושכר לבעלה, שכן תיאורו בספרי המשיבה שונה מן הנכס שהושכר בפועל. המערערת הוסיפה, כי היא לא קיבלה כל התראה מהעירייה על קיומו של חוב, ציינה כי השם שצוין על גב אישור המסירה אינו שמה והחתימה אינה חתימתה, והדגישה כי נודע לה על הגשת התביעה באקראי.

2.           בית משפט קמא האריך את המועד להגשת ההתנגדות מטעם המערערת, אך דחה את ההתנגדות לגופה. בית המשפט מצא, כי כיוון שטענותיה של המערערת הן עובדתיות ואינן מעוררות שאלות בעלות חשיבות עקרונית, כללית וציבורית, אין מקום לשומען בגדרו של הליך משפטי, אלא יש לבררן באפיק המינהלי, באמצעות הגשת השגה למנהל הארנונה.

3.           מכאן הערעור, שבגדרו חזרה המערערת על טענותיה, כפי שפורטו בהתנגדותה. המערערת הוסיפה, כי התנגדותה היא בבחינת בקשת רשות להגן, שביחס אליה הכלל הוא כי די שהמבקש יציג סיכויי הגנה לכאוריים אפשריים, כדי שתינתן רשות להגן. עניין זה כלל לא נשקל על-ידי בית משפט קמא, ובכך נשלל מן המערערת יומה בבית המשפט. כן הבהירה המערערת, כי טענותיה בהתנגדותה לא התמקדו רק בסוגיית האחזקה בנכס, אלא התייחסו גם לעניין המרמה והזיוף ברישום הנכס על שמה ולשוני בתיאור הנכס, כך שאין לומר שאהפיק המינהלי דווקא הוא האפיק המתאים לבירורן. בהקשר לטענת "איני מחזיק בנכס" טענה המערערת, כי הפסיקה קבעה כי בית המשפט יידרש לטענה זו לא רק במקרים המעוררים שאלות עקרוניות וציבוריות, כקביעת בית משפט קמא, אלא גם במקרים של היעדר מודעות מצד האזרח להליכי השגה מינהליים או במקרים בהם התרשלה הרשות המקומית. הואיל ונטען כי המערערת לא ידעה על קיומו של חוב הארנונה, הרי שגם לא יכולה הייתה לפעול בהליכי השגה מינהליים במועדים שנקבעו לכך. למערערת נודע אודות החיוב רק בעקבות ההליכים שננקטו נגדה בית המשפט, ובמצב זה חסימת אפשרותה להתנגד לחיוב היא בבחינת עיוות דין חמור ופגיעה בזכות החוקתית של גישה לערכאות. בנוסף טענה המערערת להתרשלות מצד העירייה, עת רשמה את הנכס על שמה, לאחר שרישום זה בוטל עם כניסת בעלה למאסר, רק על סמך מכתב מאת הבעלים ובלי לאמת את העניין. המערערת הוסיפה בהקשר זה, כי דחיית התנגדותה תמנע ממנה לצרף את בעל הנכס כצד שלישי לתביעה, אף שככל הנראה הוא היה זה אשר הטעה את העירייה באשר לזהות המחזיק בנכס.

4.           בסיכומיה השיבה העירייה, כי הפסיקה בעניין מתן רשות להגן, שאליה הפנתה המערערת, כלל אינה רלוונטית בהקשר לטענת "איני מחזיק בנכס". ביחס לטענה זו קבעה הפסיקה, כך נטען, כי תינתן רשות להגן רק כאשר מדובר במקרים בעלי חשיבות עקרונית, כללית וציבורית. העירייה הוסיפה, כי מטיעוני המערערת עולה, כי כבר ביום 12.3.12 נודע לה דבר קיומו של החוב, ולכן היה עליה לפנות בהשגה או בעתירה מינהלית כבר באותה העת, ולא להמתין עד לפתיחת הליכים בהוצאה לפועל על-ידי העירייה. כן טענה העירייה, כי המערערת יכולה לנהל תביעה נגד בעל הנכס בכל עת בערכאות האזרחיות, וכי דחיית התנגדותה בהליך דנא אינה פוגעת בזכות זו.

דיון

5.           סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), תשל"ו-1976 (להלן - חוק הערר) קובע כך:

(א)         מי שחוייב בתשלום ארנונה כללית רשאי תוך תשעים ימים מיום קבלת הודעת התשלום להשיג עליה לפני מנהל הארנונה על יסוד טענה מטענות אלה:

       (1)   הנכס שבשלו נדרש התשלום אינו מצוי באזור כפי שנקבע בהודעת התשלום;

(2)   נפלה בהודעת התשלום שמשיגים עליה טעות בציון סוג הנכס, גדלו או השימוש בו;

(3)   הוא אינו מחזיק בנכס כמשמעותו בסיעפים 1 ו-269 לפקודת העיריות;

(4)   היה הנכס עסק כמשמעותו בסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים התשנ"ג - שהוא אינו בעל שליטה בו או שחוב הארנונה הכללית בשל אותו הנכס נפרע בידי המחזיק בנכס.

(ב)         ...

(ג)          על אף האמור בסעיפים קטנים (א) ו-(ב), מי שחויב בתשלום ארנונה כללית ולא השיג תוך המועד הקבוע על יסוד טענה לפי סעיף קטן (א)(3), רשאי בכל הליך משפטי, ברשות בית המשפט, להעלות טענה כאמור כפי שהיה רשאי להעלותה אילולא חוק זה.

כן קובע חוק הערר, כי ערר על החלטת מנהל הארנונה יוגש לוועדת הערר (סעיף 6(א)), וכי על החלטת ועדת הערר קיימת זכות ערעור בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (סעיף 6(ב)).

6.           השאלה מתי יתיר בית המשפט לבעל דין שחוייב בתשלום ארנונה, ולא הגיש השגה, להעלות טענה לפי סעיף 3 לחוק הערר, נדונה בע"א 4452/00 ט.ט. טכנולוגיה מתקדמת בע"מ נ' עיריית טירת כרמל, פ"ד נו(2) 773, 780 (2002) (להלן - עניין ט.ט. טכנולוגיה), שם קבע בית המשפט העליון כך:

"בנושאים עובדתיים וטכניים תהיה הנטייה להגביל את האזרח להליכי ההשגה המינהלית. בירור עניינים אלה בקשר לחיובי ארנונה הוא פשוט ונוח יותר במסגרת הגופים המינהליים-מקצועיים... לעומת זאת בנושאים עקרוניים ובנושאים בעלי חשיבות ציבורית, הרשות להעלות טענות מסוג זה בערכאות השיפוטיות הרגילות תינתן ביתר קלות.

...